פיינטבול בית ברל

העבודה במשרד היתה שגרתית ולעתים גם משעממת. במשך חמש שנים, עבדנו זה לצד זו, כשנים עשר אנשים שלא קשורים אחד לשני בשום אופן אחר, מלבד המכנה המשותף היחיד שלנו – העבודה במשרד. מדי בוקר נכנסים למשרד, מברכים זה את זה לשלום, מספר מילים על הא ודא וכל אחד נכנס לקוביה שלו, לבועה שלו במשך שמונה השעות הבאות. מדי פעם מחליפים מילה או שתיים בהקשר העבודה, מעבירים מיילים או טפסים משולחן לשולחן. וההי לייט של היום בארוחת הצהריים כשכל אחד מכחמם לעצמו את הארוחה שהביא עמו, יש אפילו מספר נשים שמחלפת מתכונים ושוב חוזרים לשולחן העבודה, איש איש לדרכו ולהמשך עבודתו. בסוף היום כשמגיעה שעת הסיום, כל אחד אורז את חפציו ויוצא מהמשרד לדרכו לביתו.  מדי פעם נוצרים קשרים אישיים יותר עם אחד או שניים מהמשרד ובסך הכל האוירה במשרד תמיד די נעימה, ובכל זאת, כאשר קבלנו את המייל שמזמין את כל עובדי המשרד ליום כייף בפיינטבול בית ברל, הופתעתי לגמרי, לא בגלל ההזמנה ליום כייף, כבר ניסו בעבר לערוך מספר ימי גיבוש, היינו יחד בספא ובמסעדה אך מעולם לא חשבתי שאוכל למצוא את עצמי בפיינטבול בית ברל יחד עם חברי לעבודה, זה היה נשמע לי קצת מבדח למען האמת, את פיינטבול בית ברל הכרתי כי כבר ביליתי שם פעם אחת עם חברות ילדות והעברנו שם בוקר חוויתי ומיוחד, אך לא הצלחתי להבין איך אני ועוד שאר חבריי לעבודה בפיינטבול בית ברל, רצים זה אחרי זה, יורים אחד על השני, צועקים וצוחקים, משטתים, לא הצלחתי כלל לדמיין את הסיטואצייה הזו. ובכל זאת זה אכן קרה. נפגשנו ביום ראשון בבוקר במקום במשרד כמו בכל יום בחניה של פיינטבול בית ברל, לא רחוק מהמשרד שלנו, כולם היו נראים שונה לגמרי, לבושים קצת אחרת, מסורקים קצת אחרת והפרצופים על פני האנשים היו קצת אחרים, כאלו שמביעים חוסר ידיעה מה יקרה בהמשך היום. היו שם אנשים שלא ידעו כלל מה מצפה להם בפיינטבול בית ברל, כאלו שלא הכירו כלל את המשחק וכולם ציפו להכנס ולראות מה צופן להם המקום.